לחוות מלחמה בצד השני של העולם
כלל לא הופך את זה ליותר קל…
רק הופך את זה שאני יכולה לחיות את חיי
מבלי לחשוש שמא איזה טיל ייפול עלי
זהו
מגיע הרגע שממש אי אפשר להישאר אדישים לעניין

כאדם רגיש – מהרגע ששמעתי שוב על הטילים שנורים לעבר ישראל
לא הייתי אדישה

אז איך זה להרגיש את המלחמה כאן ועכשיו ?!

זה החזיר אותי ל- 2012, שבוע לפני שהגענו לניו זילנד
עוד שמענו אזעקה
עוד רצנו למקלט

אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול
אחי היה אצלנו…
ישבנו והקשבנו לחדשות (כן.. עמוד ענן…) ופתאום אזעקה
בהמשך היו עוד כמה…
אני באמת לא יודעת איך המדינה יושבת בשקט כשאי שם בדרום, מזה 14 שנה (אם לא יותר) הם חיים בצל של מלחמה
איך אפשר לגדל ככה ילדים
איך אפשר לנהל ככה חיים אמיתיים
זהו – שאי אפשר

אני זוכרת אותי יושבת בשבוע הראשון בניו זילנד באחת הספריות ושומעת אזעקה
(למי שלא יודע, בעיירות הקטנות, זה מתריע על שריפה וקורא לכבאים המתנדבים להגיע לתחנה)
כל הגוף הצטמרר והתכווץ לו
לקח לי זמן להסדיר מחדש את הנשימה ולהיזכר שאני בניו זילנד

לפני כמה ימים יצא לי לדבר עם אימי
בזמן השיחה, היתה אזעקה…
ניתקתי את השיחה ובכיתי, כמו שהרבה זמן לא בכיתי
ברור לי שהם מוגנים ועושים מה שצריך לעשות
אבל זה לא משנה את התחושה הקשה
התחושה שכרגע… כל מה שהייתי רוצה, זה שיעלו על מטוס – ויגיעו לכאן …
(מותר לי לרצות, נכון ?)

כשחווים מלחמה בצד השני של העולם
יש תחושה שאתה צריך להפוך להיות שגריר הסברה (ומסתבר שאני לא היחידה..)
וכך אני מוצאת את עצמי שולחת, משגרת ומפזרת מיילים והודעות בפייסבוק
יושבת ומקשיבה לחדשות המקומיות ונקרעת מבפנים
כמובן, שמראים רק את הזוועות שבעזה.. של אזרחים תמימים…
ואני אומרת לעצמי – כמה מזל שיש לנו את "כיפת ברזל"
אחרת.. כנראה שהתמונה היתה קשה אף יותר…

אני זוכרת את ההרוג הראשון
פרסמו התכתבות שלו עם חבר ומשהו שתפס את העין היה: "כשתחזור עוד נצחק על זה בדרומי"
האם הוא היה צריך להגיע לניו זילנד ?
האם יצא לי לענות לו על שאלות ? (אני עונה להרבה, אני לא יכולה לזכור את כולם)
ועוד יותר נצבט הלב, שאולי.. כן אולי הוא היה צריך להגיע לכאן…

ביום הראשון שתקתי
ביום השני כבר התחלתי להרגיש איך הראש עובד
ומשהו מעקצץ באצבעות…
אי אפשר לשתוק
העולם צריך לראות…
אז אני מחליטה – לפנות לחברים ברחבי העולם ולעזור לי למלא את דף הפייסבוק של ערוץ החדשות כאן..
כן – החלטתי שהעולם צריך לגלות את האמת

יום אחד אני פותחת את המרקע ורואה את ההפגנה נגד ישראל – וואלה…
מרכז אוקלנד.. יום שבת…
לו ידעתי – הייתי הולכת לשם ועומדת בגאווה עם דגל ישראל
אין קשר לדעתי הפוליטית (שאותה אני כלל לא מסתירה. אני מציאותית ומתונה בדעותיי)
אך זה לא קשור לפוליטיקה … זה קשור לאמת
זה כבר קשור לזה שכל מה שאנחנו רוצים, זה לחיות בשקט – ולא נותנים לנו …

הימים עוברים להם, אני מתחילה להיות דבוקה לחדשות בארץ …
מרגישה את המתח בארץ – כמה שאני לא מתגעגעת לזה
מרגישה את הלחץ וזה כבר משפיע על השינה – גם לזה אני לא מתגעגעת …

ואז הבוקר אני קמה.. הרגשתי שמשהו לא טוב קרה…
עם כוס התה של הבוקר מתחברת למחשב ומגלה את המספר…
ידעתי
הרגשתי

הזלתי דמעה ואפילו יותר משתיים
כמה כאב
כמה עצב
מודה, כעס מצטבר בי בפנים
הרצון לנקום ולפגוע עולה
אם ישאלו אותי – חיי אזרחי מדינת ישראל וחייליה או מישהו מעזה..
אני יודעת מה תהיה הבחירה שלי …

(לא שאני בעד הרג מיותר, אבל לי אין ספק בעניין שכרגע …. כל מה שהייתי רוצה…
זה שיוציאו את הכוח הרגלי החוצה ופשוט ימחקו את עזה מהמפה, אין לי בעיה שיקימו אותה מחדש…)

אתם יודעים מה עוד ?
כל משפחה שכולה, חווה מחדש את האובדן והכאב…
איך כתבתי היום בהודעה לארץ: "כל רגע שדבר כזה קורה… מציף את זיכרון הכאב.. ואת הרגע שבו דופקים בדלת
אין לי מילים לחיבוק ולעידוד… כך מה שאומר יהיה חסר משמעות… אנסה רק לשלוח חיבוק חם ואוהב"

לחוות מלחמה בצד השני של העולם
כלל לא הופך את זה ליותר קל…
רק הופך את זה שאני יכולה לחיות את חיי
מבלי לחשוש שמא איזה טיל ייפול עלי

לו רק יאהבו את ילדיהם יותר מאשר הם אוהבים את הרעיון למחוק אותנו…

** נכתב עם כאב רב לזכר הנופלים ועם חיבוק עצום ומחזק למשפחה, לחברים ולמטיילים העתידיים **